חג העצמאות הוא החג החדש הראשון שנוצר כולו בישראל אחרי תקופה ארוכה שלא נוצרו בה חגים חדשים ורק נוצקו תכנים חדשים לתוך חגים ישנים. יחד עם המועדים הסובבים אותו – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום ירושלים, ולמן שנות ה- 90 גם יום הניצחון על גרמניה הנאצית – הוא יוצר תקופת אביב עתירת טקסים של חגים ומועדים ממלכתיים, חילוניים במהותם, במקביל לתקופה הסתווית של "הימים הנוראים", סוכות ושמחת תורה. ייחוד נוסף למועדים האלה שסביב יום העצמאות הוא היותם כולם נובעים מאירועי המאה ה- 20, שהביאו לידי מימוש מטרתה העיקרית של התנועה הלאומית של העם היהודי: השגת עצמאות במדינתם, מדינת ישראל.
       יום העצמאות נולד בתקופה של התרוממות רוח גדולה שאחזה ביישוב היהודי בארץ עם הגשמת שאיפתו למדינה עצמאית, התרוממות רוח שדבקה גם בתפוצות העם היהודי. הדבר בולט בחגיגות ובמצעדים הנערכים בארצות רבות בתפוצה, שהידוע בהם הוא המצעד המתקיים בעיר ניו יורק בהשתתפות המונית של יהודים וגם לא יהודים.
       החג הוא המשכה של השמחה הספונטנית שפרצה עם היוודע דבר החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר. אמנם ביום הכרזת המדינה לא היתה הדעת נתונה להפגנות שמחה, קרבות דמים נערכו בחלקים שונים של הארץ, ששת אלפים קורבנות נפלו במהלך מלחמת העצמאות. אבל בשנה שלאחר מכן, אחרי שוך הקרבות, כבר פרצה השמחה העממית ללא גבולות.
       אף שהשמחה קהתה במקצת במהלך עשרות השנים שעברו מאז, עדיין שומר חג העצמאות על צדדיו העממיים הספונטניים: מסיבות ונשפי ריקודים בבתים פרטיים ובאולמות ציבוריים, סעודות משותפות לקבוצות חברים, יציאה משפחתית לטיולים בחיק הטבע ולפיקניקים.
       עיתויו של החג נקבע על פי המועד שקבע השלטון הבריטי לעזיבתו את הארץ – שעת חצות בליל 15 במאי 1948. אבל מכיוון שמועד זה חל בשבת, הוחלט להקדים את הכרזת המדינה לשעה ארבע אחר הצהריים של יום שישי, 14 במאי, שחל באותה שנה בה' באייר. במרכז הטקס הקצר, שהתקיים במוזיאון תל-אביב הישן בשדרות רוטשילד, עמדה קריאת הכרזת המדינה, היא "מגילת העצמאות", מפי דוד בן-גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שבתקופה שאחרי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר שימש ראש "מִנהלת העם" שתפקדה כממשלה זמנית. בסיום קריאתה חתמו עליה 25 חברי "מועצת העם" שנכחו בטקס (12 חברי המועצה האחרים שלא יכלו להשתתף בו, בגלל ניתוקה של ירושלים מתל-אביב, צירפו את חתימתם לאחר מכן). מועצת העם הוקמה באפריל 1948 כמעין פרלמנט של ה"מדינה בדרך" על ידי "המוסדות הלאומיים" (הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי). אחרי הכרזת העצמאות הוסב שמה ל"מועצת המדינה הזמנית" והיא כיהנה עד הבחירות בינואר 1949 ל"האספה המכוננת" (שאחרי היבחרה הכריזה על עצמה: הכנסת הראשונה).
       משקמה המדינה, אחרי קרבות קשים ועקובים מדם, אך טבעי הוא שבתקופה הראשונה שאחרי הקמתה היו היבטיו הציבוריים של החג קשורים כמעט לבלי הפרד בצה"ל. השמחה והגאווה על קיומו של כוח צבאי ישראלי עצמאי סימלה בדרך התמציתית ביותר את תחושת העצמאות. בשנים הראשונות היה מצעד צה"ל הביטוי הציבורי הפומבי הבולט ביותר של חגיגות יום העצמאות. אמנם ביום השנה הראשון להכרזת העצמאות היתה ההתלהבות לקראת המצעד, שהיה אמור לצעוד בתל-אביב, כה גדולה עד שהרחובות נחסמו בידי ההמונים והמצעד בוטל וזכה לכינוי "המצעד שלא צעד". בשנים שלאחר מכן רכש צה"ל מיומנות בארגון מצעדים והמשטרה רכשה ניסיון בשמירה על הסדר, והמצעדים שצעדו אז היו מופת של ארגון וסדר. המצעדים התקיימו בכל שנה במקום אחר ומשכו אליהם המוני צופים. וכל מי שלא יכלו לצפות בהם היו מרותקים לתיאורם הרדיופוני ב"קול ישראל". במהלך השנים נמתחה ביקורת על הדגשת ההיבט הצבאי בחגיגות העצמאות, ביקורת שהבשילה כעבור עשרים וחמש שנים לכלל הפסקת המצעדים הצבאיים. חוץ מזה, קיום המצעדים הצבאיים בעיר הבירה, ירושלים, גרר אחריו תסבוכות דיפלומטיות. בהסכם שביתת הנשק עם ירדן התחייבה ישראל שלא להכניס לירושלים "כלי נשק כבדים" (טנקים ותותחים) ויחידות צבא גדולות. בחמשת המצעדים הצבאיים שהתקיימו בירושלים לא מילאה ישראל אחר ההסכם, והדבר גרר אחריו מחאות מצד מדינות שונות, וארצות הברית בכללן, שלחצו על ישראל לא לקיים את המצעד בירושלים. ואכן, 16 מתוך 21 המצעדים שהתקיימו עד המצעד האחרון, שהתקיים ב- 1973, צעדו בערים אחרות: בתל-אביב, בחיפה, בבאר-שבע וברמלה. ב"מזכר ההבנה" האסטרטגי, הסודי, שנערך בין ראש הממשלה לוי אשכול לנשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון, במרס 1965, הבטיח אשכול שלא לקיים עוד מצעדים צבאיים בירושלים. ערב יום העצמאות ב- 1967 הורה אשכול לרמטכ"ל, יצחק רבין, "להוריד את הפרופיל" של המצעד המתוכנן בירושלים, וצה"ל אמנם הסתפק במפגן צבאי באיצטדיון גבעת-רם. שנה לאחר מכן, באווירה של אופוריה בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים, התעלמה ישראל מהתחייבויותיה וערכה בירושלים מעין מצעד ניצחון שעבר בחלקו גם בשטח ירושלים המזרחית. המצעד האחרון של צה"ל בהיקף מלא התקיים בשנת 1973, לפני מלחמת יום הכיפורים. מאז לא התקיימו עוד מצעדים, מלבד מַטָסים של חיל האוויר שחלפו על פני חלקים שונים של הארץ. בשנת 1978, במלאת שלושים שנה למדינה, נערך מסדר צבאי באיצטדיון גבעת-רם בירושלים. ב- 1988, במלאת ארבעים שנה למדינה, נערך באיצטדיון ברמת-גן מפגן צבאי.
       עם הזמן הוקנו לחג העצמאות ביטויים טקסיים נוספים. בראשית 1949 קיבלה הכנסת את "חוק יום העצמאות", הקובע כי יום העצמאות יוחג מדי שנה בשנה בה' באייר ויהיה יום שבתון. החוק מסמיך את ראש הממשלה "להורות הוראות להנפת דגלים וקיום חגיגות-עם ביום העצמאות". השם "יום העצמאות" נשמר כשמו המקובל של החג, על אף ניסיונות שנעשו להמירו ב"חג העצמאות" או ב"יום הקוממיות".
       מתח מסוים נוצר בין יום העצמאות ליום הזיכרון לחללי צה"ל (ר' ערך במדור זה), שמועדו ביום שלפני יום העצמאות והוא ננעל בעצרת אבל המתקיימת בהר-הרצל בירושלים ומיד עם סיומו פורצת שמחת יום העצמאות. מתח זה נפתר במידת-מה בטקס הדלקת המשואות. טקס הדלקת המשואות, שמאז שנת 1952 נוהגים להדליק בו 12 משואות, מוקדש בכל שנה לנושא אחר ולהדלקת המשואות נבחרים נשים וגברים המייצגים חלקים שונים של הארץ, ותיקים ועולים, ממִגוָון עדות. החגיגיות של המשואות הדולקות משמשת מַעבָר הולם מטקס האבל על הנופלים במלחמה על העצמאות אל שמחת השגתה.
       במרוצת הזמן נתעוררה אי שביעת רצון מסוימת מכך שהחלק הטקסי הפומבי של יום העצמאות מוקדש כמעט כולו לצה"ל. החיפושים אחרי תוכן נוסף לחג העצמאות הביאו, מאז שנת 1953, לקיומו של טקס חלוקת פרס ישראל, במוצאי החג. "פרס ישראל", הנחשב ליוקרתי בין הפרסים המוענקים בארץ, מוענק על פי המלצות של ועדות שיפוט, בתחומים המשתנים משנה לשנה, ובהם מדעי היהדות, הרוח והחברה, ספרות יפה, מדעי החיים, מדעים מדויקים, חקלאות, תרבות ואמנות. בשנת 1972 נוסף פרס מיוחד על "מפעל חיים" – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. היו מקרים שההחלטה על הענקת הפרס עוררה מחלוקת פוליטית. מקרב 515 הזוכים בפרס בחמישים שנותיו הראשונות היו רק ארבעה שאינם יהודים; הענקת הפרס לסופר הכותב ערבית אמיל חביבי, שנמנה עם מנהיגי מק"י, עוררה ביקורת חריפה מצד חוגי הימין. כמו כן נמתחה ביקורת גם על המיעוט היחסי של נשים בין מקבלי פרס ישראל.
       במסגרת חגיגות העשור, ב- 1958, נערך חידון תנ"ך ראשון למבוגרים. בחידון, ששודר ברדיו בשידור ישיר, זכה עמוס חכם, צעיר כבד לשון, פקיד בבית ספר לעיוורים, בתואר "חתן התנ"ך הארצי". זכייתו עוררה בשעתה התרגשות רבה ובעקבות הזכייה פתח עמוס חכם בקריירה אקדמית והיה לחוקר מקרא. אבל העניין בחידוני תנ"ך למבוגרים לא האריך ימים והוא נתפוגג עד מהרה. מאז שנת 1961 נערך ביום העצמאות חידון תנ"ך לנוער בהשתתפות נערות ונערים מישראל ומהתפוצות והוא משודר בשידור ישיר בערוץ הראשון בטלוויזיה. גם על חידון התנ"ך, עם כל המודעות לחשיבותו התרבותית והחינוכית, נמתחה ביקורת שאחד מנימוקיה היה שהוא מעודד שטחיות בהעדיפו הפגנת ידע פרטני על התעמקות בתנ"ך.
       במשך השנים קהו במקצת ביטויי השמחה ההמוניים של חג העצמאות. בחגיגות העשור ב-1958 נעשה ניסיון ראשון לארגן את השמחה הספונטנית בחוצות הערים. בימות הבידור שהוקמו אז בכיכרות הערים וביישובים ברחבי הארץ נעשו למסורת שנתית. על בימות אלו מופיעים בדרנים בזמר ובנגינה ובשיאן נערכים מופעים מרהיבים של זיקוקין דינור. לרבים משמשים השיטוט ברחובות והצפייה בבימות הבידור ביטוי כמעט יחיד של שמחת החג. ניסיון אחר להקנות לחג מסגרת מאחדת נעשה בהצעה לתפריט סמלי לארוחה חגיגית ביום העצמאות. ניסיון זה, ככמה ניסיונות אחרים, לא עלה יפה וחג העצמאות עדיין ממשיך לחפש לו מסגרת הולמת.
       בציבור החרדי הקיצוני, שהקמת המדינה היתה לצנינים בעיניו, מכונה יום העצמאות במילת הגנאי "חגא". אבל גם בקרב חלקים אחרים של הציבור הדתי עורר היחס ליום העצמאות מחלוקות. העובדה שיום הכרזת המדינה חל בימי ספירת העומר, שנוהגים בהם מנהגי אבלות, גרמה שנציג "החזית הדתית המאוחדת", בדיון בכנסת על חוק יום העצמאות, הסתייג מקביעת החג לה' באייר ותבע להתייעץ ברבנות הראשית על קביעת מועד מתאים אחר. בקשתו נדחתה, והשאלה עד כמה ראוי לשמר או לבטל מנהגי אבלות ביום העצמאות הרבתה להעסיק את רבני ישראל והמחלוקות בעניין זה לא פסקו.
       מחלוקת אחרת נסבה סביב סוגיית אמירת "הַלֵּל" בבתי כנסת ביום העצמאות. עם קום המדינה גרסו הרבנים הראשיים כי יש לומר "הלל" בברכה בשחרית של יום העצמאות, אך לנוכח התנגדותם של רבנים חרדיים נרתעו, וכפשרה קבעו אמירת "הלל" ללא ברכה. רק בשנת 1974, ביוזמת הרב שלמה גורן, אשר כיהן כרב ראשי, ולמרות התנגדות עמיתו, הרב הראשי הספרדי, עובדיה יוסף, החליטה הרבנות הראשית על אמירת "הלל" בברכה. הרבנים האורתודוקסים נחלקים לשלושה מחנות: הגורסים שאין מקום לאמירת "הלל" ביום העצמאות; המתירים זאת לרוצים בכך; ואלה הרואים חובה באמירת "הלל" בברכה. הגורסים שיש לומר "הלל" ביום העצמאות, אך אין לברך, טוענים שאין מדובר כאן בתשועה שלמה.
       התנועה ליהדות מתקדמת (הרפורמית) מדגישה את חשיבותו הדתית, ולא רק הלאומית, של היום. בסידור התפילה של התנועה – "העבודה שבלב" – נוספו פרקי קריאה ותפילות, שעליהם נאמר באתר האינטרנט של התנועה כי הם "מייחדים את תשועת יום העצמאות לעם ישראל. ניסוחיהם קרובים לאלה של חגים היסטוריים אחרים – חנוכה ופורים – ללמדך שיש לראות את יום העצמאות כשווה ערך לפחות לשני החגים האחרים".
       בעיה נוספת הנוגעת ליום העצמאות נובעת מקיומו של מיעוט ערבי גדל והולך שבשבילו זה אינו חג של שמחה, כי אם זכר ל"נכבה" (האסון) שהוא הכינוי שמייחדים הפלסטינים לתוצאות המרות של המפלה הגדולה שנחלו במלחמת 1948 ערביי הארץ וצבאות מדינות ערב שבאו לעזור להם במניעת הקמתה של מדינת ישראל, ולתוצאה המרה מכול בשבילם – שרבים מהם היו לפליטים.