 |
|
יום הזיכרון לשואה ולגבורה
יאיר צבן
|
יום זה, החל בכ"ז בניסן, הוא אחד המועדים שיצרה מדינת ישראל (ובהם יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות ויום ירושלים). באופיו ובתולדותיו יש ביטוי ללבטי זהות עמוקים של החברה הישראלית.
דיונים על דרכי ההנצחה של קורבנות השואה ושל מורדי הגטאות החלו כבר בעיצומה של המלחמה. ב- 19 באפריל 1946 התקיים בוורשה טקס רב רושם לציון שלוש שנים לפרוץ המרד בגטו, והופיעו בו כמה ממנהיגי המרד שנותרו בחיים. בעקבות אירוע זה התקיימו, בשנים 1946 – 1951, גם בארץ טקסי זיכרון למרד ב- 19 באפריל. בטקסים אלה בלט חלקם של אנשי "השומר הצעיר" ושל אנשי "דרור–החלוץ", שרב היה חלקם במרד בגטאות השונים, שכן, באותם ימים עדיין הוצנע חלקם של בית"רים, קומוניסטים ובּוּנדאים. לא מקרי אפוא שסיעת מפ"ם בכנסת הראשונה היא שיזמה חקיקת חוק לקיום יום זיכרון למרד הגטאות ב- 19 באפריל. באפריל 1951 התקבלה בכנסת, בעמידת דום לזכר הנספים, הכרזה על הכוונה לחוקק חוק מיוחד לקביעת מועד זיכרון לשואה (שייקרא "יום השואה ומרד הגטאות"). בסופו של דבר התקבל בכנסת בשנת 1959 חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התשי"ט - 1959. מועדו נבחר בשל קרבתו ליום שבו פרץ מרד גטו ורשה, ערב פסח תש"ג (19 באפריל 1943), ומתוך שמירת מרחק זמן סביר מ"שביעי של פסח" ומ"יום הזיכרון לחללי צה"ל" ו"יום העצמאות". השם הנוכחי, "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", נגזר משמו של חוק יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה (תשי"ג 1953), שלא היה בא לאוויר העולם ללא המרצתו של מרדכי שנהבי, איש משמר-העמק, שהקים את יד ושם כארגון וולונטרי, כבר בעיצומה של מלחמת העולם, ולאחר שהוכר יד ושם בחוק כמוסד ממלכתי היה למנהלו הראשון. השאלה מדוע חלפו חמש שנים מהקמת המדינה, ועשר שנים משיאה של השמדת היהודים בידי הנאצים, עד שנחקק חוק יד ושם היא אחת השאלות המציקות בנוגע ליחסו של היישוב והנהגתו לשואה ולניצוליה. חוק יד ושם של 1953 גם לא קבע דברים ברורים בנוגע למעמדו של יום הזיכרון ואף לא את מתכונתו. היה על שש שנים נוספות לחלוף, ורק בלחצה של "שדולת הנצחת השואה" התקבל, באפריל 1959, חוק כזה. במהלך השנים, מאז ההכרזה ב- 1951, צוין יום הזיכרון בעצרות גדולות בקיבוץ יד-מרדכי (הקרוי על שמו של מרדכי אנילביץ, איש השומר הצעיר ומפקד המרד בגטו ורשה) ובקיבוץ לוחמי-הגטאות (שמפעלו החשוב הוא בית לוחמי הגטאות למורשת השואה והמרד ע"ש יצחק קצנלסון). כמו כן התקיימו טקסי זיכרון על הר-ציון ואספות אזכרה של ארגונים שונים של הניצולים, מועצות מקומיות ועוד. חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התשי"ט - 1959, שהתקבל לאחר ויכוחים ממושכים וחריפים, שבהם מחו נציגי השמאל הציוני בייחוד על מחיקת המִלים "מרד הגטאות" משם החוק, קבע כי "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תוכניות השידורים ברדיו יביעו את ייחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו." רק בשנת 1961 תוקן החוק וקבע שיום הזיכרון יתחיל בכ"ו בניסן בערב ויסתיים בכ"ז בניסן בערב. בעשור הראשון למדינה לא צלחו המאמצים לשוות ליום הזיכרון למרד הגטאות צביון של אבל לאומי וליצור בו אווירה מתאימה ללימוד השואה והפנמת לקחיה. רק אחרי משפט אייכמן (1961) גברו הקולות שתבעו הפקת לקחים. בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973) התעצמו בקרב חלקים רחבים של הציבור תחושות של איום קיומי על עתידה של המדינה. על רקע זה העמיקה ההתייחסות לשואה, לסיפוריה וללקחיה, וממילא גם ליום הזיכרון. עם זאת נמתחה, מכיוונים שונים, ביקורת על אותם פוליטיקאים שהרבו לעשות אנלוגיות בין הסכסוך הישראלי-ערבי לעימות שבין העם היהודי לנאצים וניצלו את טראומת השואה כדי להעצים את הפחד מהסביבה הערבית. כמו כן החריפה הביקורת נגד גילויים של פגיעה ברגשות הציבור מצד מי שנהגו לבלות ביום השואה בבתי קפה או בבתי עינוגים אחרים. ב- 1978 תוקן החוק ונוסף לו סעיף שבו נאמר כי "ביום הזיכרון לא יקוימו עינוגים ציבוריים ובערב יום הזיכרון יהיו גם בתי הקפה סגורים". ניתן לומר כי הציבור ברובו הגדול למד לכבד את יום הזיכרון.
הקישור למרד, בשמו הראשון של יום הזיכרון, וההפרדה הברורה בין "שואה" ל"גבורה", בשמו הנוכחי, מבטאים יסוד ביחסה של החברה הישראלית בשנות ה- 50 (יסוד שהיה שליט פחות או יותר עד משפט אייכמן) כלפי הנרצחים והשורדים: הערצת המעטים שאחזו בנשק המרד, לצד הרחמים, ולעתים – הזלזול המתנשא, כלפי הרבים שהלכו "כצאן לטבח". הפרדה זו קיבלה ביטוי מוחשי קיצוני בעת הדיונים הראשונים בכנסת על יום הזיכרון ב- 1951, שבהם היו שהציעו לקבוע יום זיכרון למרד הגטאות ואילו את זיכרון קורבנות השואה לִקשוֹר לתשעה באב. אבל, אף שהשם קבוע בחוק עד היום, התחוללו בחברה הישראלית, בשנים שעברו מאז משפט אייכמן, תמורות עמוקות ביחס הדיכוטומי הזה, והן עשו את מושגי ה"שואה" וה"גבורה" לנחרצים פחות ולמורכבים יותר. תכניו הלאומיים וסמליו המודרניים של היום (יחד עם היותו קבוע בחוק) תרמו להתקבלותו על רוב שכבות הציבור היהודי בישראל. בהדרגה עוצבה מתכונתו: ערב יום הזיכרון נפתח בעצרת ממלכתית הנערכת ברחבת גטו ורשה ביד ושם, בהשתתפות הנשיא וראש הממשלה, ומדליקים בה שש משׂואות לזכר ששת המיליונים. באותו ערב מתקיימת עצרת זיכרון במכון ללימודי השואה "משואה", בקיבוץ תל-יצחק. למחרת מושמעת בשעות הבוקר צפירת דומייה של שתי דקות (בדומה לצפירת הזיכרון של יום הזיכרון לחללי צה"ל). בתי עינוגים למיניהם אינם נפתחים. בערוצי התקשורת עוסקים בתכני היום. ביישובים רבים עולים לאתרי הנצחה מקומיים ויש שנוהגים להניח למרגלות האנדרטות שישה פרחים. יום הזיכרון ננעל בשתי עצרות המוניות המתקיימות כדרך המסורת בשני קיבוצים: בקיבוץ יד-מרדכי ובקיבוץ לוחמי-הגטאות. מקומם הבולט של הקיבוצים נובע ממאמצי ההנצחה שהם הקדישו לפעולות המגן והמרד שבהן נטלו חלק מרכזי אנשי תנועות הנוער החלוציות. במהלך השנים ניתן ביטוי רב יותר לאירועי השואה במישור שהוא אישי-משפחתי יותר. הדבר בולט בייחוד במוספים המיוחדים בעיתונות ובכתבות המשודרות בתקשורת האלקטרונית. אחד הביטויים למפנה זה הוא טקס "לכל איש יש שם", המתקיים מאז 1989 ביד ושם ובכנסת במהלך יום השואה עצמו ובו מוקראים שמות של נרצחים. מקור שמו של הטקס בשיר של המשוררת זלדה (מישקובסקי) בעל אותו השם.
בכנסת הראשונה התמנתה ועדה מיוחדת להציע יום זיכרון לשואה. רוב העוסקים בדבר ביקשו להדגיש שיום הזיכרון נועד להנציח לא רק את הנספים במחנות ההשמדה, אלא לא פחות מכך, ואולי בעיקר, את לוחמי הגטאות. מכיוון שהמרד הידוע ביותר היה מרד גטו ורשה, שפרץ בערב חג הפסח, הוצע לקבוע את יום הזיכרון בין חג הפסח ליום הזיכרון לחללי מלחמת העצמאות וליום העצמאות עצמו. בחירת מועד זה הציבה קושי רב לפני הנציגים הדתיים, שכן, ההלכה אוסרת לקיים ימי אבל ומספד בחודש ניסן. לאחר שהרוב החילוני עמד על דעתו בנוגע לקיום יום הזיכרון בתאריך המוצע, נאלצו נציגי המפלגות הדתיות להשלים עם ההחלטה. כאשר הציג, מטעם ועדת משנה שנבחרה לכך, חבר הכנסת נורוק, איש הפועל המזרחי, באפריל 1951, את ההצעה לציין בכ"ז בניסן את "יום הזיכרון לשואה ולמרד הגטאות", הוא נשא דברים נרגשים שבהם העלה את זכר מיליוני הקורבנות, אך הקדיש רק שני משפטים למורדי הגטאות. את בחירת חודש ניסן הסביר באמירה ש"רוב השחיטות של יהדות אירופה" מאז ימי מסעי הצלב אירעו בחודש ניסן. הרבנות הראשית יזמה, כבר בשלהי 1948, את עשיית י' בטבת, אחד משלושת הצומות הקשורים בחורבן הבית, ל"יום הקדיש הכללי" למיליוני קורבנות השואה, ובו אמורים מי שתאריך הירצחם של קרובי משפחתם אינו ידוע להם לומר "קדיש" לזכרם. כאן האבל הפרטי מצטבר לאבל לאומי, ולעומת זאת, "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" התמקד מלכתחילה באבל הציבורי ובמשמעותו הלאומית. השואה הציגה, כידוע, לפני כל אדם חושב דילמות קשות בניסיון להבין את פשר התופעה המפלצתית ואת לקחיה; דילמות אלה היו חמורות פי כמה אצל הוגים ורבנים דתיים, ובייחוד חרדיים: התיאודיציאה, צידוק הדין, שהיא עמוד תווך באמונה הדתית היהודית (כמו באמונות דתיות אחרות), עמדה במבחן שאין קשה ממנו. השאלה הקלאסית "מה חטאו מיליון הילדים שהושמדו בשואה?" לא נתנה מנוח לרבים. האדמו"ר מלובאביץ, ועמו רבנים אחרים, ראו בשואה חבלי-משיח המבשרים גאולה. רבנים חרדיים אחרים הציגו את השואה כעונש משמים על "חטאיהם הנוראים" של הציונים "שעלו בחומה ומרדו כנגד שמיא". רבני החרדיים ראו בטקסי יום השואה בכללותם, ובייחוד בדקות הדומייה ובצפירה, "מנהג של גויים". בראשית ימי המדינה הם אף כינו את ימי הזיכרון "ימי אידם", ביטוי השמור למועדים של גויים. הם עצמם לא קבעו יום אחר לאבל על קורבנות השואה, בנימוק כי אין כיום סמכות לרבנים לקבוע ימי זיכרון ומספד חדשים. כמה מחשובי הרבנים החרדיים הוסיפו קינות מיוחדות על השואה לקינות תשעה באב. סירובם המופגן של חרדיים לעמוד ברגעי הדומייה לזכר הקורבנות בעת הצפירה (התקשורת נהגה לפרסם תמונות של חרדיים המסרבים לעמוד בדומייה) עורר זעם עצום בציבור כלפיהם. התהליך ההדרגתי של השתלבות חלקית של החרדיים במערכות המדינה הביא גם לידי שינוי ביחסם לימי הזיכרון. כמה פוסקי הלכה קבעו כי "הראוי והנכון לכל יהודי – ובפרט אם הוא בעל חזות חרדית – לעמוד בפרהסיה בשעת הצפירה ככל האחרים שסביבו, כדי שלא להיראות – בעיני מי שלא מבין – כמזלזל בכבוד הנפטרים וינצל דקת דומייה זאת לאמירת פרק תהילים או משנה לעילוי נשמת אחינו היקרים חללי צה"ל וקורבנות השואה." מאז שנת 1988 נערך במחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין ביום הזיכרון הטקס המרכזי של "מצעד החיים", שבו משתתפים בעיקר צעירים יהודיים מישראל ומהתפוצות, חיילי צה"ל וניצולי השואה. הצועדים יוצאים ממחנה ההשמדה אושוויץ למחנה בירקנאו הסמוך. מטרתו המוצהרת של המצעד היא "להנחיל לדור הצעיר את זיכרון השואה ולקחיה", אם כי "לקחי השואה", אם חורגים מהאמירות הטריוויאליות – זה נושא השנוי במחלוקת בקרב הוגים ומחנכים. "מצעדי החיים" מתקיימים בדרך כלל בחודשי האביב והסתיו, ורוב המשתתפים בהם הם תלמידי הכיתות הגבוהות בבתי הספר התיכונים. מאז החלו המסעות לפולין, מתנהל סביבם ויכוח סוער, המערֵב טיעונים רבים ושונים – חינוכיים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים. ויכוח זה הוא חלק מהותי מהדיון הכללי המתנהל סביב הנצחת השואה והיחס אליה בין מייצגי גישות שונות, ומנוגדות, לסוגיה הזאת. (על מקומה של השואה בשיח הישראלי, ר' שני ערכים במדור זה) ראוי להזכיר כי ב- 1 בנובמבר 2005 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה המכריזה על 27 בינואר, היום שבו שחרר הצבא האדום ב- 1945 את כלואי מחנה ההשמדה אושוויץ: "היום הבינלאומי לזיכרון השואה". ההחלטה כוללת סעיף המביע "התנגדות לכל צעד המכחיש את השואה כאירוע היסטורי" וקורא למדינות לפתח תוכניות לימודיות על זוועות התופעות של רצח עם שיתבססו על "גינוי כל גילוי של חוסר סובלנות, הסתה ושימוש באלימות כלפי בני אדם או קהילות, על בסיס מוצא אתני או אמונה". משרד החינוך הישראלי הודיע על היערכותו לציון היום הזה במערכת החינוך. |
 |
 |
 |
