אחד במאי, שזכה לכמה כינויים (חג הפועלים הבינלאומי; חג העבודה הבינלאומי; יום הסולידריות הפרולטרית הבינלאומית), שימש במשך עשרות שנים, בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה- 20 וקצת מעבר לה, יום רב משמעות בלוח השנה של רבים מתושבי ארצנו. בעיקרו של דבר היה זה יום שבתון ויום של הפגנות, עצרות עַם ואספות, שהיו מלוות במופעים אמנותיים.
       עמים שונים ותרבויות שונות חגגו את אחד במאי כחג טבע פגאני (רומי), אחרים (כגון העמים הקלטיים העתיקים) כחג אביב; והיו שחגגו אותו כחג הבנוי על מיתוסים מקומיים. באנגליה היה זה חג פופולרי ביותר (שייקספיר משתמש בביטוי Maying שמשמעותו לחוג את חג מאי) ומסורת זו עברה ככל הנראה לארצות האנגלו סקסיות האחרות.

ההחלטה להכריז על אחד במאי יום המאבק הבינלאומי של ציבור העובדים למען הנהגת יום עבודה של שמונה שעות התקבלה ב- 1904, בוועידת האינטרנציונל הסוציאליסטי השני שהתכנס באמסטרדם, שקראה "להסתדרויות הסוציאל דמוקרטיות ולהתאגדויות המקצועיות שבכל הארצות לערוך הפגנה מדי שנה בשנה ביום האחד בחודש מאי לשם הנהגה חוקית של יום עבודה בן שמונה שעות והגשמת הדרישות המעמדיות של הפועל ושלום העולם".
       הרעיון לקיים יום קבוע של מאבק העובדים להנהגת יום עבודה של שמונה שעות ראשיתו באוסטרליה, בשנת 1856, ששם החלו לציין את היום הזה ב- 21 באפריל. התחנה הבאה היתה קנדה, ב- 1872. ב- 1884 החליטה ועידת "הפדרציה של האיגודים המקצועיים המאורגנים" בארצות הברית, כי אם עד אחד במאי 1886 לא יתקבל חוק הקובע יום עבודה של שמונה שעות, תוכרז באותו היום שביתה כללית. ואמנם, ביום הזה פרצו שביתות פועלים בערים שונות בארה"ב. בשיקגו צעדה הפגנה גדולה של 70,000 מפגינים. בימים שלאחר מכן אירעו בעיר התנגשויות קשות בין המשטרה לבין פועלים מפגינים, שבהן נהרגו ונפצעו אנשים משני צדי המתרס. מארגני ההפגנה נשפטו, ובנובמבר 1887 נתלו ארבעה מהם. התליות עוררו סערה עצומה בעולם. שנה לאחר מכן החליטה ועידת ה- AFL (פדרציית העבודה האמריקנית) להכריז על אחד במאי 1890 יום של הפגנה בינלאומית של מעמד הפועלים.
       ביולי 1889 החליטה ועידת הייסוד של האינטרנציונל השני שהתכנסה בפריס לקרוא לכל ארגוני הפועלים למאבק למען יום עבודה של שמונה שעות, ולהצטרף להחלטה לקיים באחד במאי 1890 הפגנות פועלים בכל הארצות. ב- 1904, כאמור, החליט האינטרנציונל לעשות את אחד במאי ליום קבוע של המאבק הבינלאומי למען יום עבודה של שמונה שעות. מלכתחילה היה ברור שמשמעות החג חורגת מהדרישה, החשובה כשהיא לעצמה, לקצר את יום העבודה, והיא מייצגת ראייה מקפת יותר של הגנה על זכויות האדם העובד ושל מאבק לחברה צודקת יותר.
       בין משתתפי ועידת האינטרנציונל בפריס ב- 1889 היה גם נציג "איחוד האיגודים המקצועיים העבריים" מניו יורק. אלה היו שנים שבהן התעוררו הפועלים היהודיים, שכמעט כולם מהגרים שזה מקרוב באו, בעיקר בניו יורק, להתאגדות ולמאבק. באחד במאי 1890 צעדו תשעת אלפים פועלים יהודיים מה"לוֹאֶר אִיסט סַייד" עד ל"יוּניוֹן סְקְוֶור" והצטרפו שם לכלל המפגינים.
       העצרת הראשונה של פועלים יהודיים במזרח אירופה לרגל אחד במאי התקיימה ב- 1892 ביערות שליד וילנה. עשר שנים לאחר מכן התקיימה בווילנה הפגנת המונים רבת משתתפים שארגן ה"בּוּנד" באחד במאי. מושל הפלך הרוסי, ויקטור פון ואל, הורה לפרשיו הקוזקים לפזר באכזריות את ההפגנה. מארגני ההפגנה הופשטו ערומים, הושפלו והולקו עד עילפון בכיכר העיר. חבר הבונד, סנדלר צעיר ושמו הירש לקרט, התנקש בחייו של פון ואל. הוא הוצא להורג ודמותו נעשתה לסמל של גבורה יהודית.
       ב- 1905 נוסדה בארץ מפלגת פועלי ציון, בידי עולים מרוסיה שהביאו עמם את המודעות לחשיבותו של אחד במאי. הפגנת אחד במאי הראשונה בארץ התקיימה ב- 1906. יש המעידים כי בירושלים התאספו "קומץ קטן של פועלים עולים" לציון היום. אחרים מספרים שבראשון-לציון התקיימה הפגנה בהשתתפות כמה עשרות פועלים, רובם חברי פועלי ציון, שהיו אז כ- 30 חברים במספר (מתוך 400 פועלים יהודיים שהיו אז בארץ). המדקדקים מציינים כי ההפגנה לא התקיימה בראשון-לציון (מאימת האיכרים המעבידים) כי אם "תחת העץ שבין ראשון-לציון ונס-ציונה". ואולם דומה שמעיני המספרים נעלמה עדותה של חיה-שרה חנקין, אשתו של יחזקאל חנקין. שרה ויחזקאל בלטו בהגנה העצמית של יהודי הומל אל מול הפוגרום שהתרחש בעיר ב- 1903 ונמנו לימים עם מייסדי "השומר", שעלו לארץ ב- 1904 והחלו לעבוד אצל איכרים בפתח-תקוה. הם היו בין שמונה פועלים שגרו יחד בבית, שבו התגורר גם א"ד גורדון. חיה-שרה חנקין מספרת שהשמונה החליטו באחד במאי 1904 לצאת ולהפגין במושבה. גורדון התנגד להפגנה ולא לקח חלק בהפגנה הקטנה, שאליה הצטרפו תושבים נוספים, ובהם גם פועלים ערביים. בערב התאספו ותיקי המושבה הדתיים הזועמים בבית הכנסת. היו שהציעו למסור את המפגינים לשלטון התורכי, אך הרוב נרתע מכך (על פתח-תקוה ר' גם בערך על חנוכה במדור זה).
       חגיגות אחד במאי נעשו מסורת קבועה ומידת ההשתתפות בהן עלתה משנה לשנה, עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה. בשנה הראשונה אחרי המלחמה, באחד במאי 1919, חגגו את אחד במאי בעיקר במחנות הצבא של הגדוד העברי, ששם נמצאו אותה העת רוב הפעילים של תנועת הפועלים ורבים ממנהיגיה.
       לקראת אחד במאי 1921 תרגם לעברית אברהם שלונסקי, שחי אז בעין-חרוד, את "האינטרנציונל", הימנונה של תנועת הפועלים בעולם, שנכתב במקורו בצרפתית, והוא נעשה גם הימנונה של תנועת הפועלים הארצישראלית. עד אז נהגו לשיר בסיום אספות אחד במאי את "תֶּחֱזַקְנָה" ("ברכת עם" של ביאליק) ולעתים שרו את "האינטרנציונל" ביידיש. מעתה שימשו שני השירים בצוותא באספות הפועלים ובעצרות של תנועות הנוער ההסתדרותיות. הפגנת אחד במאי שהתקיימה בתל-אביב ב- 1921, חודשים ספורים לאחר ייסוד ההסתדרות, היתה רבת משתתפים. ואולם אותו אחד במאי הטביע חותם טראומתי על היישוב: פורעים ערבים ניצלו את הפגנת אחד במאי שקיימו מפגינים יהודיים בגבול תל-אביב–יפו ופתחו בהתקפת-דמים על תושבים יהודיים. ביום השני להתקפה הצליחו הפורעים להגיע לבית בשכונת אבו כביר שבו התגורר הסופר חיים יוסף ברנר, ורצחו אותו וחמישה מחבריו.
       בשנות ה- 20 התייחסו מנהיגי ההסתדרות אל אחד במאי כאל חגו של מעמד הפועלים העברי, וראו בחגיגתו גם גשר אל תנועת הפועלים הבינלאומית. ואמנם, עם הופעת "דבר" (1925), הוא נהג לפרסם ערב אחד במאי בעמודו הראשון את "דבר האינטרנציונל" לחג. זו היתה תקופה של גידול דינמי במספר של חברי ההסתדרות (מ- 4,400 בעת ייסודה, ב- 1920, ל- 17,000 בוועידתה השלישית ב- 1927). גם היקף האירועים ומספר משתתפיהם גדלו משנה לשנה. ב- 1927 הופיעו בעצרת המונית של אחד במאי בתל-אביב, לצד מנהיגי הפועלים, גם ח"נ ביאליק ושלום אש. המשוררים אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן קראו בעצרות המוניות שירים שכתבו לכבוד החג. על מעמדו המתחזק של אחד במאי בתודעה הציבורית תעיד העובדה שתיאטרון "הבימה" החליט בשנות ה- 30 להציג בכל שנה בערב אחד במאי את מחזהו של לייוויק "כבלים" (כשם שבכל מוצאי תשעה באב הוצג "היהודי הנצחי" של פינסקי), העוסק בקבוצת אסירים מהפכנים הכלואים יחד עם אסירים פליליים ברוסיה הצארית.
       על ציון אחד במאי בארץ, בייחוד בתקופת "היישוב", העיבה סתירה מובנית, בין היותו חג הסולידריות הבינלאומית, שבו נקראים כל פועלי העולם להתלכד במאבק משותף, מעבר למחיצות לאומיות, לבין דרכן של מפלגות הפועלים הציוניות, שלא אפשרה באותו שלב את הסרת המחיצות בין הפועלים היהודיים לפועלים הערביים (למן המאבק למען "עבודה עברית" ועד להקמת הסתדרות העובדים העבריים על בסיס לאומי).
       בהפגנות של שנות ה- 30 בלטו הסיסמאות האנטי-פשיסטיות, שקראו לסולידריות בינלאומית נוכח עליית הנאציזם בגרמניה. יחד עם זאת, ראוי לציין, כי התמורות שהתחוללו באופיין של חגיגות אחד במאי ההסתדרותיות למן סוף שנות ה- 30 שיקפו במידה רבה את התמורות שהתרחשו בעמדות האידיאולוגיות של מנהיגיה של מפא"י, למורת רוחן של מפלגות השמאל: הסיסמאות הציוניות בלטו והאפילו במידת מה על הסיסמאות הסוציאליסטיות.
       השנים האלה היו גם שנות העימות בין תנועת הפועלים לבין הרוויזיוניסטים, שהגיעו לשיאן אחרי רצח ארלוזורוב (1933). התנועה הרוויזיוניסטית ובית"ר תקפו בחריפות את חגיגות אחד במאי ואת עשייתו ליום שבתון וכינו אותו "החג האדום".
       במלחמת העצמאות ביטלה ההסתדרות את מפגני אחד במאי, אך הדבר לא מנע אירועים ספונטניים, ואפילו בקרב היחידות הלוחמות. בהכשרות פלמ"ח לא מעטות, בייחוד באלו שנמנו עם בוגרי השומר הצעיר, ציינו את החג גם בעיצומה של המלחמה. לדוגמה, ימים ספורים לאחר שהשתתפו בקרב הקשה על משמר-העמק מול צבא קאוקג'י נערכו חיילי פלוגה ד' של הגדוד הראשון של הפלמ"ח למִפקד חגיגי לכבוד אחד במאי, שהסתיים במטחי ירי לכבוד החג.
       בשנים האחרונות של תקופת המנדט ובעשורים הראשונים לקיום המדינה הצליחה ההסתדרות להביא לידי כך שכל מפעלי המשק הציבורי, משרדי המוסדות הלאומיים (ולימים – משרדי הממשלה) וחלק מהמפעלים הפרטיים בארץ שבתו ביום אחד במאי. עקב שביתת פועלי הדפוס הושבתה גם הופעת העיתונים ביום הזה, נוהג שהתמיד עד סוף שנות ה- 80. על כל הבניינים שהיו שייכים להסתדרות או ל"חברת העובדים" הונף הדגל האדום, לצד הדגל הלאומי. מחלקת החינוך של הוועד הלאומי, ולימים – משרד החינוך, התירו אז, בתנאים מסוימים, להשבית מלימודים בתי ספר. בבתי ספר שלא שבתו הותר לתלמידים שבחרו בכך להיעדר מהלימודים באישור ההורים. בתי ספר שהשתייכו ל"זרם העובדים" נהגו לקיים באחד במאי אירועים חגיגיים. במאי 1953 התחולל משבר-זוטא ממשלתי, לאחר ש"הציונים הכלליים" התפטרו (לימים מספר) מהממשלה, במחאה על החלטתה להתיר לבתי ספר ממלכתיים להניף באחד במאי דגל אדום לפי רצון ההורים. בתנועות הנוער של "ארץ-ישראל העובדת" (הנוער העובד, השומר הצעיר, התנועה המאוחדת והמחנות העולים) וכן בבנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי) היו הפעולות סביב אחד במאי אירועים מרכזיים בחיי התנועות.
       עם קום המדינה נהפכו הפגנות אחד במאי של ההסתדרות יותר ויותר לתהלוכות הישגים, שבהן הציגו מפעליה של חברת העובדים וחברי ההתיישבות העובדת את הישגיהם. מפלגות השמאל, "אחדות העבודה" (עד איחודה עם מפא"י ורפ"י ב- 1968), מפ"ם ומק"י, הופיעו בהפגנות אלו בסיסמאות רדיקליות יותר. בסיסמאות, ובנאומים שנלוו אליהן, באו לידי ביטוי עיקרֵי דרכן של כל אחת מהן, בכל תחומי החיים כמעט, מתביעות של איגוד מקצועי בתחומים של שכר, תוספת יוקר ואבטלה ועד תביעות לשוויון מעמדן של הנשים, לחתירה לשלום עם מדינות ערב ולשוויון לאוכלוסייה הערבית.
       הכרסום הנמשך בכוחם של האיגודים המקצועיים, בארץ, כמו ברוב ארצות המערב, והמשבר הרעיוני שפקד חלקים רבים בשמאל הסוציאליסטי, גם בהשפעת ההתרחשויות בברית המועצות וקריסתה, באו לידי ביטוי גם בירידת מניותיו של אחד במאי (ר' הערך על עלייתה ושקיעתה של תנועת העבודה, במדור זה). בשלהי המאה ה- 20 הלכו הפגנות ההסתדרות ודעכו. ההפגנה ההמונית האחרונה שארגנה ההסתדרות לרגל אחד במאי התקיימה ב- 1988בתל-אביב. חד"ש המשיכה לקיים עצרות הפגנה בעיקר בנצרת ובחיפה.
       במפנה המאות התעוררו תנועות נוער הסתדרותיות לפעילויות שונות סביב אחד במאי – מלימוד תולדותיו של החג ודיונים רעיוניים ועד לעצרות הפגנה. הפעילויות האלה היו ביטוי נוסף לתופעה מקפת יותר של מעורבותן של תנועות נוער במאבקים חברתיים.
       יחד עם כך מנסים ותיקי אחד במאי לשמר את זיכרונות החג בכינוסים עיוניים ובמפגשי שירה נוסטלגיים, ויש ביניהם שמביעים פליאה על אובדן הרלוונטיות של אחד במאי, דווקא בתקופה שבה האתגר להבטיח קיום בכבוד, המבוסס על יום עבודה של שמונה שעות, נעשה פחות בר השגה וקשה יותר ויותר לעמוד בו.
       גם בראשית המאה ה- 21 נותר אחד במאי בלוח השנה הישראלי כ"יום בחירה", משמע: אחד משני הימים שרשאי עובד להיעדר בהם מעבודתו כביום חופשה בתשלום.