יום זה, ד' באייר, המעוגן בספר החוקים של מדינת ישראל כ"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל", החל את דרכו לאחר מלחמת העצמאות כיום זיכרון ממלכתי לחללי מלחמה זו. ברבות שנים וחללים הוא משמש היום כלי מרכזי להבעת כאבם של אזרחי המדינה על הנופלים במלחמות ישראל.
       בתוך מסורת התרבות היהודית, בריבוי פניה, בולט ייחודו של יום זה, שהרי ארבעת צומות החורבן העתיקים (י' בטבת, י"ז בתמוז, ט' באב וצום גדליה) ועמם אחיהם הצעיר "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" מעמידים במרכזם אסונות לאומיים, שיש לזוכרם, להתאבל עליהם ולהשתמש בהם כמנוף להמשך הקיום הלאומי, ואילו "יום הזיכרון" אינו כרוך באסון לאומי, כי אם בהאחדתם של אסונות אישיים-משפחתיים רבים לכלל אבל ציבורי על המחיר האנושי הנורא שגובה מאתנו ההישג הלאומי של קיום מדינה ריבונית בארץ-ישראל.
       יום זיכרון מיוחד לנופלי מלחמות קיים בכמה מדינות ברחבי העולם. ידוע בייחוד יום הזיכרון (Memorial Day) המתקיים בארצות הברית של אמריקה. תחילתו אמנם אינה במלחמת העצמאות (1765 – 1783), אלא במלחמת האזרחים שהתחוללה בתוך ארצות הברית (1861 – 1865), אבל הוא הרחיב את תחומו והוא משמש יום שבו מעלים את זכרם של חללי ארצות הברית בכל מלחמותיה.
       ימי זיכרון לאומיים לחללי מלחמות נקבעו במדינות לא מעטות בעקבות שתי מלחמות העולם. ההיסטוריון הנודע, חוקר הלאומיות, ג'ורג' ל' מוסה ציין בספרו הנופלים בקרב שלאחר מלחמת העולם הראשונה התפתחו בארצות רבות אופני הנצחה וזיכרון שתכליתם היתה לדרוש "מכל האזרחים", בשם קורבנם של הנופלים, "מחויבות מלאה ונטולת סייג לאומה". "רק לאחר המוות ההמוני במלחמת העולם השנייה איבד פולחן הנופלים באירופה את המסר הפטריוטי שלו." בדבריו על תרבות ההנצחה והזיכרון בישראל מעריך מוסה כי אנדרטות הזיכרון בישראל, הממשיכה לחוות את חוויית 'הנופלים בקרב', אין בהן, בדרך כלל, מסרים תוקפניים ולאומניים, כמו שהיה באירופה בין שתי מלחמות העולם, ויש בהן יותר מתן ביטוי לאבל האישי ולזיכרון המשפחתי. ביישוב היהודי בארץ, בתקופת המנדט, נהגו לציין ב- 11 בנובמבר את יום שביתת הנשק במלחמת העולם הראשונה, שהיה ליום זיכרון בארצות אירופה, ונהגו לענוד בו פרחי פרג אדומים.
       כמו שמציין מעוז עזריהו בספרו פולחני מדינה, התעוררה מחלוקת בצמרת המדינה, בשנותיה הראשונות, אם עיקר עניינו של יום הזיכרון הוא באבל או בזיכרון, ונראה שעד ימינו אלה מתעצב אופיו מתוך התכתם של שני מרכיבים אלה זה בזה.
       תחילתו של יום הזיכרון הישראלי בכינוסי זיכרון וולונטריים אזרחיים וצבאיים שהתקיימו בשלהי מלחמת העצמאות עצמה ומיד לאחריה והמחישו לציבור ולהנהגתו את הצורך בהאחדתם לכלל סמל ממלכתי משותף. ארגון "יד לבנים", שהקימו הורים שכולים כבר ב- 1949, נמנה עם היוזמים הראשונים לקביעת יום זיכרון ממלכתי. מוסדות המדינה הצעירה דחו הצעות לשלב את תוכני הזיכרון במועדים קיימים, ששניים מהם מייצגים אתוס של גבורה והשניים האחרים – אבל על חורבן (י"א באדר, הוא 'יום תל-חי', ל"ג בעומר, י"ז בתמוז ותשעה באב), ובן-גוריון אימץ את הדעה שיש למזג את יום הזיכרון עם יום העצמאות. נראה שהכוונה לשלבו בתוך אירועי יום העצמאות עצמו שונתה, הן בשל לחציהן של משפחות שכולות והן משום שבאביב 1950, שבו חל ה' באייר בשבת, נדחה יום העצמאות ליום ראשון, ו' באייר, ואילו האזכרות נערכו ביום חמישי, ג' באייר. תקדים זה נהפך לנוהג ואחר כך לדפוס המקובע בחוק, שהשפיע רבות על אופיו של היום. בראשית שנות ה- 50 הקים בן-גוריון מועצה ציבורית להנצחת הנופלים במערכות ישראל, והיא המליצה על המתכונת הנהוגה מאז: היום שלפני יום העצמאות הוכרז יום הזיכרון.
       בתחילת דרכו היה זה יום מקוצר (משבע בבוקר עד שבע בערב), אבל משנקבע מקומו בחוקי המדינה (1963) כבר ניתנה לו דמותו הקיימת עד היום, מערב עד ערב. בחקיקה ראשונה זו נקבע שמו של היום ל "יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא הגנה לישראל", כותרת שכינסה תחתיה גם חללי מלחמה שלא נפלו בהיותם במסגרת הפורמלית של הצבא וגם חללים שנפלו לאחר תום מלחמת העצמאות. לחוק הזה נוספו במשך השנים 4 תיקונים (1978, 1980, 1994, 2004), שעיקרם שינוי שם היום (1980) ל"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל". כאן ניטלה בלעדיות הזיכרון מחללי מלחמת העצמאות, מתוך מתן אפשרות לרוצים בכך לכלול באזכרות השונות לא רק חללי מלחמות, כי אם גם נרצחי פעולות טרור. ואכן, משנות ה- 90 ואילך יש המכנים מועד זה "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות הטרור [או: האיבה]", אף שאין זה שמו הרשמי, וכינוי זה משמש לפעמים אף בפיהן של רשויות המדינה למיניהן.
       סמלי היום הם צפירת דומייה, אזכרות, ענידת מדבקה של פרח "דם המכבים" והורדת דגל המדינה לחצי התורן ביחידות צבאיות. צפירת הדומייה היא מנהג בריטי (מהזמן שלאחר מלחמת העולם הראשונה) שאומץ כאן. תחילה היא נמשכה שלוש דקות, ועם הזמן צומצמה לשתיים, והיא מושמעת פעמיים: בערב יום הזיכרון בשעה שמונה בערב, וביום הזיכרון עצמו בשעה אחת עשרה בבוקר. בשעה זו נערכות האזכרות בחלקות הצבאיות בבתי העלמין ברחבי הארץ. האזכרה המרכזית נערכת בהר-הרצל. שעתיים לאחר מכן נערכת האזכרה המרכזית לנפגעי פעולות הטרור. המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות מתרחש בטקס הדלקת המשואות בהר-הרצל.
       רשימת הנופלים כוללת את כל מי שנפלו במערכות ישראל, משנת 1860 (שבה החלה היציאה מהחומות בירושלים), ומספרם הגיע בשנת 2006 ליותר מעשרים ושניים אלף. מספר נפגעי פעולות האיבה הגיע לכשלושת אלפים. הטלוויזיה נוהגת להקרין באחד מערוציה במשך עשרים וארבע שעות את שמותיהם של חללי המלחמות בלוויית שירי עצב. התקשורת, הכתובה והאלקטרונית, מקדישה מקום נרחב ביום הזיכרון לכתבות ובהן סיפורי קרבות מהמלחמות השונות, ובייחוד סיפורי גבורה אישיים.
       סירובם של חרדיים רבים לכבד את צפירת הדומייה, והימנעותם ממתן ביטוי כלשהו של הזדהות עם יום הזיכרון, עוררו תמיד רגשי מחאה חריפים בקרב חלקים של הציבור החילוני והדתי-לאומי.
       בעיצוב יום הזיכרון, כמו בטקסים ממלכתיים אחרים, יש עירוב בין מרכיבים חילוניים ודתיים: בערב יום הזיכרון נערך טקס ברחבת הכותל המערבי, במעמד הנשיא והרמטכ"ל; בטקס זה, כמו באזכרות הנערכות למחרת היום, נישאת תפילת "אל מלא רחמים". המרכיבים הלא-דתיים בטקסים הם המרכיבים הצבאיים (המסדר הצבאי ומטחי הכבוד), וכן הצפירה, קטעי הקריאה והשירים המושמעים בטקס, הנחת זרי הפרחים, ובייחוד – נוסח ה"יזכור" המושמע ברוב הטקסים והוא הנוסח החילוני שחיבר ברל כצנלסון לאחר נפילתו של יוסף טרומפלדור בתל-חי, הנפתח במלים "יזכור עם ישראל" (בהבדל מתפילת "יזכור" המסורתית, הנפתחת במלים "יזכור אלוהים").
       בכל פעולות ההנצחה ובטקסיה מסתמנת מגמה להדגיש, בצד סיפור מעשי הגבורה של לוחמי צה"ל, את הכאב על המלחמות עצמן ואת הכמיהה לשלום.