חגיגת יום הניצחון על גדול אויביו של העם היהודי בכל הזמנים לא היתה נחלתו של הציבור הישראלי בכללותו מעולם: בראשית ימי המדינה חגג אותה בעיקר השמאל, ומאז גל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר, בשלהי המאה, חגגוה בעיקר העולים החדשים. אמנם בשנת 1945, ביום הניצחון עצמו, חגג "היישוב" את הניצחון בשמחה רבה, אבל רק בשנת 1995, במלאת חמישים שנה לניצחון, שולב יום הניצחון בלוח המועדים הרשמי של מדינת ישראל.

את הניצחון על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה מציינים במדינות המערב ב- 8 במאי, ואילו במזרח אירופה חוגגים אותו ב- 9 במאי. בראשית מאי 1945 הוסכם בין צבאות המערב לצבא האדום שב- 7 במאי יגישו מפקדי הווארמאכט את כתב הכניעה לפיקוד האנגלו-אמריקאי בריימס שצרפת וב- 8 במאי – לפיקוד הסובייטי בברלין. הוסכם שהידיעה על הטקסים תפורסם במוצאי 8 בחודש, וה- 9 בו יוכרז יום חגיגת הניצחון. נסיבות שונות גרמו שבמערב הקדימו וחגגו ב- 8 במאי ואילו בברית המועצות חגגו כמוסכם ב- 9 במאי. גם במערב, ובייחוד בלונדון, היו גילויי שמחה גדולים, אבל בברית המועצות היתה השמחה אדירה והחגיגות נמשכו שלושה ימים. את חוויית השמחה בברית המועצות העצימו תחושת ההקלה העצומה שחשה מדינה ששילמה מחיר-דמים כבד מנשוא במלחמה – 25 מיליון קורבנות – והגאווה הרבה על חלקו המכריע של הצבא האדום בניצחון.
       בשנים שלאחר מכן הנמיכה ההנהגה הסובייטית, משיקוליה שלה, את פרופיל החגיגות. רק במלאת עשרים שנה לניצחון נקבע שוב ה- 9 במאי ליום שבתון, שבמרכזו מצעד צבאי גדול. במערב, ובייחוד בבריטניה, המשיך יום שביתת הנשק במלחמת העולם הראשונה, 11 בנובמבר, להיות היום שבו מתייחד הציבור עם החיילים שנספו במלחמות השונות, ואילו טקסי יום הניצחון, ב- 8 במאי, היו צנועים יותר, למעט בשנים שציינו עשרות שנים לניצחון. במלאת 60 שנה לניצחון צוין המועד באירועים חגיגיים במדינות המערב, וגולת הכותרת שלהם היתה הטקס הממלכתי במוסקבה, שבו השתתפו כחמישים ממנהיגי העולם, ובהם נשיא ארצות הברית וקאנצלר גרמניה.

ביום הניצחון עצמו פרצו ברחובות הערים, בכל רחבי הארץ, גילויי שמחה אדירה על סיום המלחמה. ב- 8 במאי פרצו המונים לרחובות, הלימודים בבתי הספר הופסקו, מפעלים רבים נסגרו ועובדיהם הצטרפו לחוגגים ובכיכרות הערים הגדולות הותקנו רמקולים ובהם שודר נאום הניצחון של וינסטון צ'רצ'יל. הוועד הלאומי הכריז על היום שלמחרת, 9 במאי, יום שבתון בכל מקומות העבודה ובבתי הספר. תהלוכות ועצרות ניצחון התקיימו ביישובים רבים. התהלוכה הגדולה ביותר התקיימה בתל-אביב ומעריכים שכמעט שליש מבני היישוב השתתפו בה ובעצרת הענקית שהתקיימה בסיומה ליד בית "הבימה". עם סיום העצרת הכללית יצאו הצועדים חברי ההסתדרות, ובראשם תנועות הנוער החלוציות, במצעד לעבר שפת הים, ושם התקיימה עצרת המונית נוספת, שננעלה בשירת "האינטרנציונל".
        עצרת הניצחון המרכזית התקיימה כעבור ימים אחדים, ביוזמת הנהגת היישוב, באמפיתיאטרון שעל הר-הצופים, ובה הופיעו ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרתוק (שרת), וראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", משה סנה.
       בחמש השנים שלאחר מכן כמעט לא היו פעולות לציון הניצחון. גם "איגוד החיילים המשוחררים", שהוקם ב- 1945 וייצג כשלושים אלף מבני היישוב שהתגייסו לצבא הבריטי, לא היה מעורב ביוזמות לציון הניצחון. "ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות ומורדי הגטאות" ראה ב- 19 באפריל, יום השנה למרד גטו ורשה, את המועד הראוי לציון הניצחון על גרמניה הנאצית. "ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים", שהוקם בארץ ב- 1948, ותבע להעלות על נס את חלקם בניצחון של כמיליון וחצי החיילים היהודיים שלחמו בנאצים במסגרות השונות, נתקל בהסתייגות מצד הנהגת המדינה. בשנים ההן נהג הארגון לציין את יום הניצחון ב- 8 במאי באספות חגיגיות. בהשפעתו, ובתמיכת ארגונים נוספים, הוענק מטעם משרד הביטחון בטקס חגיגי, שנערך ב- 8 במאי 1967, "אות הלוחם בנאצים" לנציגיהם של ארגוני הלוחמים. ב- 1985 הוקמה ב"יד ושם" אנדרטה לזכר 200 אלף הלוחמים היהודיים בצבא האדום שנפלו במלחמה; ולאחר מכן החלו לקיים שם מדי שנה בשנה, ב- 8 במאי, טקס חגיגי.
       עצרת חגיגית המונית ראשונה התקיימה ב- 9 במאי 1951, מטעם "הליגה לידידות ישראל-ברית המועצות", ביער ע"ש הצבא האדום, ליד קיבוץ מעלה-החמישה שבהרי ירושלים. ראשיתה של הליגה בהתארגנות ציבורית רחבה שהחלה ב- 1942, זמן קצר לאחר המתקפה הגרמנית על ברית המועצות, וכונתה: ליגה V. מטרת היוזמים, שייצגו קשת רחבה של זרמים ביישוב, היתה לגייס עזרה חומרית לסיוע לצבא האדום, ורבים מהם ציפו שהאהדה לבריה"מ תגרום לשינוי ביחסה אל המפעל הציוני. ביוני 1945 יצאה הליגה בקריאה פומבית לתרום לקרן מיוחדת למימון נטיעת "יער הצבא האדום". במהלך השנים הקצתה קק"ל שטח מתאים ליד קיבוץ מעלה-החמישה, וביוני 1950 נחנכו היער והאנדרטה לזכר החייל הסובייטי שהוקמה בו. מאז אותה שנה, במשך כ- 20 שנה, היתה ההתכנסות השנתית ב- 9 במאי ביער הצבא האדום לאירוע המרכזי, ולעתים היחיד, שבמסגרתו צוין בארץ יום הניצחון על גרמניה הנאצית. ההתכנסות עצמה התקיימה בדרך כלל בשבת הסמוכה ל- 9 במאי, והשתתפו בה אלפי חוגגים, יהודים וערבים, מכל חלקי הארץ. במהלך אותן שנים הצטמק הבסיס הציבורי של הליגה (שהיתה בינתיים ל"תנועת הידידות ישראל-ברית המועצות"): תחילה פרשו ממנה אנשי מפא"י, ולאחר מכן אנשי מפ"ם, ולאחר הפילוג במק"י נותרו בה בעיקר אנשי חד"ש. בשלהי המאה הצטרפו לחוגגים גם נציגי ארגון נכי המלחמה בנאצים.

כחצי מיליון חיילים יהודים לחמו בשורות הצבא האדום, רבים מהם בתפקידי פיקוד. למעלה ממאתיים אלף מהם נספו בקרבות. אלפים מהם קיבלו אותות הצטיינות. ל- 157 מתוכם הוענק אות ההצטיינות הגבוה ביותר, "גיבור ברית המועצות". חוויית המלחמה, השירות בצבא, טראומת השכול, ההרס והסבל, שמחת הניצחון – כל אלה היו לאבני יסוד בהבניית זהותם של בני הדור ההוא.
       עם גל העולים שבא מברית המועצות בשנים 1969 – 1974, והקיף כ- 170,000 נפשות, החל העניין בחגיגות הניצחון על הנאצים לשוב ולהתעורר. הווטראנים, ותיקי קרבות מלחמת העולם, שבאו בגל הזה ציינו תחילה את החג במסיבות משפחתיות ובמפגשי חברים. במהלך שנות ה- 70 החלו להתארגן התארגנויות מקומיות, ולקראת סוף העשור קם ארגון ארצי של וטראנים עולים חדשים.
       ואולם ההתעוררות הגדולה היתה עם גל העלייה הגדול שהחל בשלהי 1989. כמיליון עולים באו לכאן בגל הזה. היו בהם כעשרים אלף וטראנים – ומתוכם כאלפיים נשים – שהביאו עמם לארץ לא רק את מדיהם ואותות המערכות שהשתתפו בהן ואותות ההצטיינות שזכו בהם, אלא גם גישה שונה במודגש מזו שרווחה בציבוריות הישראלית בנוגע ליום הניצחון. לראשונה נתקלו הישראלים במראה קשישים לובשי מדים של הצבא האדום ועטורים באותות ובמדליות על חזותיהם. הם נתנו להתארגנות הווטראנית תנופה גדולה והעצימו את התביעות לא רק להכרה בזכויותיהם החומריות, אלא, לא פחות מכך, להכרה במעמדם כמי שלחמו נגד האויב הגדול ביותר של ארצם ושל עמם. במקומות רבים נקטו הווטראנים יוזמות מגוונות, מהתכנסויות חגיגיות מקומיות ועד הקמת מוזיאונים מקומיים המספרים את סיפורם. בשנות ה- 90 ערכו הווטראנים בירושלים מצעדים חגיגיים ביום הניצחון, וצעדו, גברים ונשים, כשהם ענודים באותות המערכות שבהן השתתפו.
       לרגל יובל החמישים לניצחון התקיימו ברחבי הארץ אירועים רבים, והמרכזי שבהם הוא עצרת המונית שהתקיימה ב- 9 במאי 1995, ביוזמת שר הקליטה, בתל-אביב. בעצרת, שנכח בה גם ראש הממשלה יצחק רבין, השתתפו יותר מעשרת אלפים וטראנים מכל חלקי הארץ (ובהם ארבעה "גיבורי ברית המועצות"). משלחת דגלנים של יחידות צה"ל הצדיעה להם.
       באותה שנה פנה שר הקליטה אל ועדת השרים לסמלים ולטקסים בתביעה לשלב את 9 במאי בלוח השנה של האירועים הממלכתיים של המדינה. באפריל 1996 אימצה הממשלה את ההצעה, ובהחלטה מפורטת קבעה את דפוסי החג: עצרת ממלכתית שנתית ביד ושם; אחת לחמש שנים עצרת גדולה; אחת לעשר שנים אירוע המוני בשטח פתוח שיוכל להקיף רבבות משתתפים; הנצחת כל הלוחמים היהודיים בצבאות השונים בנטיעת יער ובהקמת אנדרטה; פעילות מיוחדת במערכת החינוך ובצה"ל; והמרצת הרשויות המקומיות לקרוא רחובות וכיכרות בערים על שמם של הלוחמים. ואכן, מ- 1997 התקיימו עצרות ממלכתיות ב- 9 במאי ביד ושם, ובשנת 2005, במלאת 60 שנה לניצחון, התקיימה עצרת מרכזית גדולה.
       את רבים מטרידה השאלה: מדוע דווקא היום המיוחד הזה, שנועד לציין את הניצחון על גדול צוררי עמנו בכל הדורות, נדחק לשוליו של לוח השנה של "היישוב" ושל המדינה, עד בואה של העלייה הגדולה מברית המועצות? האם היה זה אחד מגילוייה של ה'פלשתינו-צנטריות', אותה תסמונת שמקצת ההיסטוריונים טוענים שהיתה קיימת בחלק ממנהיגי היישוב, שהתמקדותם בהצלחת המפעל הציוני בא"י האפילה לעתים על ראיית צרכיו של העם היהודי? האם אותה התמקדות במפעל הציוני בארץ, שהיתה טעונה במשקל עודף של "שלילת הגולה", היא שמנעה מהשואה לתפוס את מקומה הראוי בשיח הציבורי הישראלי עד משפט אייכמן? או שמא גברה דעתו של בן-גוריון שלא התקיימה גבורה יהודית מאז בר-כוכבא ועד להקמת צה"ל, למעט מרד גטו ורשה, שכן המושג גבורה יהודית ראוי, לדידו, שיחול רק על מי שלוחמים במסגרת יהודית, ולא על חיילים יהודיים שמשרתים בצבאות זרים? ואולי ההכרה שהיישוב חייב להיערך לקראת הקרב המכריע על הקמת המדינה היא שלא הותירה מקום לעניינים אחרים, בייחוד כאשר במאבק הזה הצבא הבריטי, שהיה שותפו של העם היהודי ושל היישוב בארץ במלחמה בנאצים, ואשר איתו ראוי לחגוג את חג הניצחון, נהפך לאויב? או שמא רב היה באותן שנים חששו של בן-גוריון שציון יום הניצחון יבליט את חלקם של מורדי הגטאות והפרטיזנים, שרובם נמנו עם מפלגות השמאל, ואת חלקו של הצבא האדום, שהאהדה כלפיו היתה רבה (שיריו הושרו בהתלהבות בתנועות הנוער, ה'תנ"ך' שלו, הספר "אנשי פנפילוב", כיכב באוהלי הפלמ"ח, וסיפורי הגבורה מקרבות סטלינגרד ריגשו והלהיבו את הדמיון), ויסייע בכך למפלגות השמאל להגביר את כוחן?
       כך או כך, בינתיים תוקן העוול ההיסטורי ויום הניצחון על הצבא הנאצי במלחמת העולם השנייה היה ליום מועד חגיגי מוכר במדינת ישראל. רק ימים יגידו אם החברה הישראלית תשכיל לעשות את היום הזה לחגה, ותכיר תודה ללוחמי כל החזיתות על מלחמתם למיגור הנאצים, או שמא תותיר אותו בבחינת "חג סקטוריאלי" של עולי ברית המועצות לשעבר.