זמן יהודי חדש - מבוא כללי: מודרניזציה וחילון בתרבות היהודית

זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי

ב. חילון מהו?

לאור חשיבות החילוּן במודרניות היהודית, רצוי להקדיש בירור קצר למובניו הכלליים.
חילון הוא מעבר מתרבות בעלת מרכז דתי לתרבות חילונית. ככזה, החילון הוא מקבץ של תהליכים, ולא תוצאה סטאטית. לכך יש צורות ורמות שונות. למשל, חילון אינו כרוך בהכרח באתיאיזם (שלילת מציאות האל), או באגנוסטיות (שלילת האפשרות לדעת אם אלוהים קיים), או בדֶאיזם (שלילת מעורבותו של האל בענייני העולם), אף שהרבה פעמים הוא מופיע יחד איתם.
את מובניו העיקריים של מושג החילון ניתן להציג כך:

(1) אירכוזה של הדת
במובן הראשון והעיקרי, חילון פירושו שהדת נדחקת ממקומה במרכז החיים, ונחלש כוחה כמקור מצדיק של חיי היחיד והגוף החברתי. ענייני העולם רוכשים חשיבות וערך בפני עצמם. בני אדם יחידים לא רואים עוד את חייהם על האדמה בעיקר כמעבר או הכנה לעולם הבא, ואינם שואבים את המשמעות המצדיקה של קיומם מכך שהם חיים לנגד פני אלוהים, עושים את רצונו, ומשתתפים בכנסייה - או ב"קהילה קדושה" - שנוסדה במאמרו. העולם - העולם הזה, ופעולת האדם בתוכו - נעשים לגיטימיים בפני עצמם ואינם נחווים כמציאות נחותה ופגומה, וּודאי לא כפיתוי וסטייה.
לתמורה זו היו כמה דרגות. אחת מצורותיה הרדיקליות מבוטאת באמירה שיש רק חיים בעולם הזה, ומה שמעבר לו אינו משמעותי או אינו קיים. בגרסות מתונות יותר, הדת נסוגה אל רקע מטפיזי רמוז ולא-ודאי. היא חדלה לרחף מעל קיומם היומיומי של בני האדם, ואינה קובעת במישרין את הערך של פעולתם ואת הלגיטימיות של מוסדותיהם. רבים נזקקים לדת רק בנסיבות תחומות ומוגדרות היטב - חגים, אירועים משפחתיים, טקסי מעבר - וגם אז היא מתפקדת לרוב כהרגל חברתי, כמחווה סמלית של השתייכות, כהצהרה על שותפות בקהילה. המשמעות המטפיזית של אירועים דתיים מתפוגגת, או מצטמצמת אל סף הקרוב לאפס (שממנו, ברגעים נדירים, היא עשויה להתעורר בצורה של זיכרון מודחק, נוסטלגיה עצורה או שאלה נעדרת תשובה). גם בשביל אלה המוסיפים להחזיק בדרגה מסוימת של אמונה דתית, האופק הטרנסצנדנטי של החיים מצטמצם ונעשה ממד גרידא שלהם, ואינו מגדיר את כוליותם.

(2) אמנסיפציה של תחומים ארציים
מבחינת המרחב הציבורי, החילון פירושו שתחומים ומוסדות מרכזיים של החיים נחלצים מן הפיקוח הנורמטיבי של הדת. התחום הפוליטי מקבל את עיגונו בתבונת האדם ולא עוד בחסד האל. הפעילות הכלכלית משתחררת מהגבלות דתיות (איסורים על ריבית, מיסוי דתי וכו') והולכת אחר הגיונה העסקי בלבד. המדינה מתייסדת על הרצון והאינטרסים הארציים של אזרחיה, ולא על רצון האל המגולם בשליט המונרכי. מדעי הטבע משתחררים מהצנזורה של הממסד הדתי ומתחילים לציית למבחנים ולמתודות האימננטיים שלהם עצמם, גם כאשר מסקנתם נוגדת את כתבי הקודש. הפילוסופיה אינה נחשבת עוד לנערת השירות של האמונה, אלא היא מעצבת את עצמה על יסודות עצמאיים, שמתוכם היא פונה גם לעיון ביקורתי בדת. המוסר האישי והאתיקה הציבורית נבנים מחדש על יסודות ארציים (כגון: יצר ההישרדות, תבונה אוניברסלית ורגשי סימפתיה ונדיבות). הסדר החברתי משתחרר מקידושו על ידי המסורת, ונפתח לשינויים בכיוון רציונלי וצודק יותר. וחשוב לא פחות: התודעה הדתית עצמה נחשפת לרפורמה ולזרמים מתחרים. בכך היא נעשית פתוחה לשוני, לכוחות המערערים את נוקשות המסורת ומעודדים מגמה של נאורות ושל חילוניות-למחצה מתוך פנימיות הדת עצמה.

(3) התפוגגות חוויית הקדושה הזורמת מעולם אחר
היבט נוסף של החילון נוגע להתפוגגות של תחושת הקדוּשה שנקשרה בחפצים, באישים ובאירועים שבעולם או מחוצה לו, ושל כל משמעות מיסטית שיוחסה לעולמנו. כפי שניסח זאת הגל: ניתק "חוט האור המקשר את כל מה שהווה אל השמים". המקורות של משמעות והצדקה הזורמים מן העולם האחר, האלוהי, מתייבשים, והיקום, בחוויית האנשים, שוב אינו רווי באור הטרנסצנדנטי שהעניק לטבע עצמו הילה על-טבעית מסוימת. תופעה זו של "התפוגגות הקסם" משאירה את היקום כזירה "פרוזאית", ובשביל אחדים כ"עמק בכא" חסר צידוק עצמי, שניתן למלא אותו בתוכניות ומטרות אנושיות כמקור למשמעות ולצידוק.

(4) משבר האמון בגורמי תיווך מסורתיים
לחוויה המודרנית האופיינית הזאת יש גם צד מוסדי. בדרך כלל, אנשים דתיים תלויים במתווכים מוסדיים וסמליים, המחברים אותם לממשות שמעבר לכאן. מתווכים כאלה הם הכנסייה, חוקי התורה, הליטורגיה, הפולחן והתפילה בציבור, הקהילה הקדושה של עובדי האל, וגורמי תיווך וממסר אחרים אשר, בעיצובם ההיסטורי המסוים - שהוא תמיד כזה ולא אחר - מעבירים את המשמעות והחוויה הדתית אל היחיד המאמין, איש או אישה. העיקר בדת ההיסטורית אינו האמונה באל עליון - זו משותפת לדתות רבות, אלא מערכת הפולחן והמוסדות הנבדלים, האמונות המיוחדות, אנשי הכהונה, פסיקות ההלכה, הקדושים והצדיקים, שבהם מגולמת ההתייחסות לאלוהים והם אשר מתווכים את פעולתה. והדבר הראשון המאפיין חילון הוא שחיקת הגשרים המתווכים הללו, היעלמות האמון באמיתותם וביעילותם.
אחד הגורמים שסייעו לשחיקה זו במערב היה אובדן המונופול של הכנסייה הקתולית כמתווך יחיד בין האדם לגאולה, למשמעות החיים ולגורל שלאחר המוות. בעקבות הרפורמציה הופיעו (גם בעולם הדת וגם מחוצה לו) תופעות של פרישה ודרכים חלופיות לגאולה. מקצתן רכשו לגיטימיות פוליטית והוכרו כזרמים דתיים חדשים, ואילו אחרות נשארו במצב מתנודד; אך כולן הבליטו את ההיסטוריוּת של הדת, את מרכיביה התלויים בזמן ובמקרה, וכך ערערו על יומרתם המוחלטת של כל המתווכים. כמובן, הפלורליות החדשה הולידה לא מעט כיתתיות צרת אופק וקנאית, אבל גם סללה את הדרך לאוניברסליזם דתי, דֶאיזם, ספקנות, וחופש לבחור אחרי איזו דת ללכת, אם בכלל, ועד לאיזו מידה.

(5) ספק ודעיכת האמונה
מובן נוסף ומוכר של החילון הוא, כמובן, דעיכת האמונה הדתית. בני אדם מגיעים לידי ספק בדוֺגמוֺת של הדת ובסיפורי התנ"ך, חדלים להאמין בנבואה, בנִסים ובחיי העולם הבא, מאבדים אמון בערך הפולחן והתפילה, ומפקפקים במעורבות האל בעולם עד כדי שלילת עצם קיומו. תהליך הדעיכה מתייחס לרמות שונות של אמונה: מאמונות מיוחדות (כמו לידת הבתולה או בוא המשיח) ופרטי הפולחן והמוסדות של דת היסטורית זו או אחרת; עד למעורבות האל בענייני האדם והעולם; ועד לעצם קיומו של בורא עולם צודק ומוסרי. נראה שדרגה מסוימת של דעיכת האמונה הדתית היתה דרושה כדי שתהליך החילון יתרחש בשאר ממדיו: הדת לא היתה מסוגלת לעבור אירכוז, לאבד את שלטונה במרחב הציבורי, להקצות מקום למצפון אישי, וכן הלאה, בלי שלפני כן כבר אירעה מידה משמעותית של אי אמונה, שחדרה אל צורות הדת הקדם-מודרניות ופוררה את מוצקותן; ודבר זה מניח את כוחה החתרני של מודעות עצמית ספקנית, התרה אחר דרכים חלופיות ומאתרת אותן.

(6) חילוניות והאישור העצמי של היחיד
כל מובני החילון שבוררו עד כאן כוללים במובלע מובן נוסף, והוא: האישור העצמי של אישיות בעלת כוח בחירה ושיפוט. תהליך החילון כולל דרישה שאדם יחיד, איש או אישה, כמי שמסוגל לומר "אני עצמי" (כלומר, כ- (self , יוכל לחוות, לפרש, לאשר או לדחות, ולשפוט בכל דרך אחרת, את מה שמציגים לו כמסורת נורמטיבית המחייבת אותו, או אמורה לשמש הצדקתו התרבותית. במילים אחרות, היחיד צריך להיות מסוגל לזהות באותה מסורת נורמטיבית ביטוי נאות של עצמו, ובכללו הכרה במעמדו, וכאשר אין הדבר אפשרי - לחלוק עליה או לפרוש מתוכה, חלקית או גם בשלמות.
עצם הופעת הדרישה הזאת מסמנת, ש"עצמי" יחיד כבר החל בוקע ככזה מתוך התרבות האופפת אותו, ושתודעה עצמית פרטית, על כוח השלילה הביקורתית שבה - ועל היכולות והדרישות המיוחדות לה, ובכללן הצורך בהכרה מצד הזולת - כבר פועלת את פעולתה. קבלת הכרה מאחרים, ובכלל זה מצד החוק ומוסדות החברה והמדינה, היא גורם מפתח. רק באמצעות הכרה כזאת עשויה הופעתו הארעית והמהוססת של האינדיווידואל, שלעת עתה רק הכריז על עצמו שהוא כזה, לקבל אישוש ולהיעשות ממשית.

בימים עברו, כדי לתת לאדם היחיד לגיטימיות מפורשת ואפילו קדימוּת, היו דרושות תהפוכות היסטוריות כמו הרפורמציה, הנאורות, המהפכה הצרפתית ושלוחותיה השונות. כיום היה העיקרון הזה לחלק של תרבות המערב, והוא מתפקד (לא בלי חריקות) כיסוד של התרבות והמשפט הבינלאומיים. אך במשך דורות רבים היו גילויי היחידיות והתודעה הפנימית מוגבלים לתחום הפרטיות ולחוגים יוצאי דופן - בעיקר דיסידנטים דתיים, ספקנים וחילונים מוקדמים (ובהם חלק מן האנוסים היהודים לשעבר). למעשה, חוגים אלה ייסדו בכך את התחום הפרטי ככזה; ויחד עם זה נשאו בתוכם זרעים, שהיו עתידים להבשיל במרחב ההיסטורי הציבורי.